א מאמר זה התחלתי לכותבו בערב שבת ל"ג בעומר וסיימתיו במוצאי שבת תוך כדי נטפי דמע על נשמות קדושי מירון ובתוכם חמשה שנקשרו אלי, האברך ר' שמחה בונים ז"ל )גימטריא שמעון( דיסקינד בן ידידי והחברותא ר' יעקב פסח שיחי' שלמדנו יחד בערבים בזמן שנולד, החתן פינחס מנחם ז"ל חבר של בני שיחי' ובן ידידי וחברי מהישיבה בן קוממיות ר' דוד קנובלביץ שיחי', הרב חנוך סלוד ז"ל שלמד עמי בשפתי צדיק חצור בתשמ"ה ותלמידו של אבי שיחי' בת"ת מסורת אבות, ר' שרגא גשטטנר ז"ל שסבו ר' ברוך אהרן מתפלל איתנו ב"דזיבוי" ואף בשבת זו התפלל איתנו, ואמרתי לו שבוודאי נכדו נבחר לבעל תפילה בהיכל הרשב"י בקבלת שבת, הבחור דובי שטיינמץ ז"ל גם חבר של בני שיחי' הגר לידינו במאנטריאל )גימטריא למירון( וג"כ התפלל איתנו בשחרית בימי החול בבין הזמנים, לעילוי נשמתם יהא מאמר זה העוסק בההוא יומא יום הכיפורים ובקדושת הכהן גדול, אהרן הכהן הגדול שנאמר בו וידום אהרן, גם רשב"י ציץ נזר הקדש על ראשו שנמשך בשמן המשחה נעשה אד"ם נאמר בעבורו והאי קטירא בלהבות הקודש עלו בסערה השמימה מ"ה היה לנו, תנצב"ה יבולע המוות לנצח ויקוצו וירונו שכני עפר בביאת משיח צדקינו במהרה בימינו אמן כי"ר

 

. מאן הויא ליומא - ליומי

במסכת יומא דף יח ע"ב איתא בגמרא:

: רב כי מקלע לדרשיש מכריז מאן הויא ליומא רב נחמן כד מקלע לשכנציב מכריז מאן הויא ליומא והתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה אצל זה ונמצא אח נושא אחותו )ואב נושא בתו( וממלא כל העולם כולו ממזרות ועל זה נאמר }ויקרא יט-כט{ ומלאה הארץ זמה אמרי רבנן קלא אית להו והאמר רבא תבעוה להנשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים רבנן אודועי הוו מודעו להו מקדם הוו מקדמי ומשדרי שלוחא ואי בעית אימא יחודי הוו מיחדי להו לפי שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו: וברש"י כי מיקלע לדרשיש .שם היה רגיל לילך :מאן הויא ליומא .יש אשה שתנשא לי ליומא שאתעכב כאן ותצא לאחר מכאן :זה אצל זה .בן שיוליד במדינה זו עם בת שיוליד במדינה אחרת :רבנן קלא אית להו .ושמם קרוי על בניהם :צריכה לישב שבעה נקיים .מיום שנתרצית שמא מחמת חימוד ראתה דם :יחודי בעלמא .ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אין מתאוה כמי שאין לו אשה: מעשה זה והדיון שבעקבותיו מובא גם כן במסכת יבמות דף לז ע"ב בשינויים קלים בגמרא וברש"י

:דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר הרי שבא על נשים הרבה ואין יודע על איזהו מהן בא וכן היא שבאו עליה אנשים הרבה ואינה יודעת מאיזה מהן קבלה נמצא אב נושא את בתו ואח נושא את אחותו ונתמלא כל העולם כולו ממזרין ועל זה נאמר }ויקרא יט-כט{ ומלאה הארץ זמה ורבא אמר לך הכי קאמר זו מה היא יתר על כן אמר ר' אליעזר בן יעקב לא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו איני והא רב כי איקלע לדרדשיר ]מכריז[ ואמר מאן הויא ליומא ורב נחמן כי איקלע לשכנציב ]מכריז[ ואמר מאן הויא ליומא שאני רבנן דפקיע שמייהו והאמר רבא תבעוה לינשא ונתפייסה צריכה לישב שבעה נקיים רבנן שלוחייהו הוו משדרי ומודעי להו ואיבעית אימא לרבנן יחודי בעלמא הוא דמייחדי להו דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו תנא רבי אליעזר בן יעקב אומר לא ישא אדם אשתו ודעתו לגרשה משום שנאמר }משלי ג-כט{ אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך: וברש"י מאן הויא ליומי .מי חפצה לינשא לימים שאתעכב כאן :דפקיעי .כ''ע בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש :שבעה נקיים .שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה :שלוחייהו הוו משדרי .שבעה יומי קודם ביאתן: בתחילת הדברים נשים לב לכמה שינויים גדולים וקטנים ברש"י: א. ביומא כתב - שם היה רגיל לילך, וביבמות לא, ומדוע רש"י כתב שהיה רגיל לילך שהלשון רגילות משמע הרבה פעמים ולא כדמשמע בפשיטות מן הגמרא שקרה שהזדמן לשם. ב. ביומא כתב - יש אשה שתנשא, וביבמות מי חפצה לינשא. ג. ביומא כתב - ליומא שאתעכב כאן, וביבמות לימים שאתעכב כאן )וגרס בגמרא ליומי ולא ליומא ועיין ברש"ש(. ד. ביומא כתב - ותצא לאחר מכאן, וביבמות לא, ולכאורה ביבמות לא היה בכלל שייך לומר זאת שכוונתו ליום אחד ואח"כ יגרשה, דהרי בברייתא הנוספת המובאת בסוף הסוגיא שהיא גם כן ממשנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי שלא ישא אשה אדם על מנת לגרשה, ואם גם הם רב ורב נחמן התכוונו לכך היה צריך לשאול גם פרט זה, וא"כ מדוע ביומא רש"י מוסיף מעצמו פרט זה. ה. ביומא כתב - הסבר על התיבות זה אצל זה, וביבמות לא. ו. ביומא כתב - בקצרה רבנן קלא אית להו .ושמם קרוי על בניהם : וביבמות האריך אחר שגם בגמרא יש שינוי ששם כתוב רבנן פקיע שמייהו, דפקיעי .כולי עלמא בשמייהו וקוראין לבתו על שמו ואם יבא בנו ממקום אחר ישמע שהיא בת אביו ויפרוש :ז. ביומא כתב - צריכה לישב שבעה נקיים. מיום שנתרצית שמא מחמת חימוד ראתה דם: וביבמות שבעה נקיים .שמא מחמת חימוד פרסה נדה בשעה שנתפייסה: ח. ביבמות פירש שלוחייהו הוו משדרי .שבעה יומי קודם ביאתן: וביומא לא. ט. ביומא פירש :יחודי בעלמא .ואין נזקקין להן אלא שהנשוי אשה אין מתאוה כמי שאין לו אשה: וביבמות לא פירש. דברים אלו אומרים דרשוני, ועל כולנה נוסיף ונשאל מדוע דווקא מצאנו לרב ורב נחמן שנהגו כך, ומדוע דווקא במקומות אלו דרשיר ושכנציב, וביותר יקשה איך אמוראים קדושי עליון אלו שלחו להכריז בשמם בקשה תמוהה זו. השינויים הרבים בדברי רש"י מוכיחים לנו שסיפורים אלו הם לא עובדות ברורות המוסברים כפשוטם אלא שיש בהם נקודה רעיונית מסוימת שלכך הגמרא מביאה מנהגם זה של רב ורב נחמן, ובכל מקום המטרה הייתה להאיר את הנלמד באותה מסכתא, במסכת יומא הגמרא מביאה קודם את הסיפור על רב ורב נחמן ואז שואלת מדברי רבי אליעזר בן יעקב, הצורך להביא את הסיפור הוא מפני ההקשר שנוכל על ידו להבין את נקודת טהרת הכהן גדול והצורך שיהיה נחשב נשוי כל יום הכיפורים, ומעבר לטעם מפני שנאמר בפסוק כפרת ביתו, נאמר גם במסכת זו בדף ע"ב ע"א יראת ה' טהורה עומדת לעד אמר רבי חנינא זה הלומד תורה בטהרה מאי היא נושא אשה ואחר כך לומד תורה, וברש"י נושא אשה .ניצול מהרהור עבירה: רבי יהודה מחייב להתקין לו אישה אחרת, האוקימתא המסובכת שהגמרא בבלי מעמידה בגירושין מותנים וכו', איזה סוג הסכמה ורצון להחתן במצב שרוב הסיכויים שתהיה גרושה אחר כך, וגם הכהן גדול היה רק כונס אותה, ולפי הירושלמי היה כונס בעצם יום הכיפורים אם אשתו מתה ואף שחופה זו אינה ראויה לביאה לשיטת הרמב"ם דהרי הוא יוה"כ, וכחופת נידה שאינה קונה לשיטתו, ולכאורה גם בתולה זו שהסכימה להינשא לכה"ג הייתה צריכה לספור גם שבעה נקיים מפני דם חימוד והכהן היה כונסה בחופה ביום הכפורים, כל נקודות אלו מתבררים ומושוים בין הסיפור של רב ורב נחמן, ורש"י רומז לכך בצחות לשונו: )א( "רגיל לילך" שכן מצאנו בדף זה עצמו ומעבירין לפניו פרים ואילים וכבשים כדי שיהא מכיר ורגיל בעבודה, וכן לאורך מסכת יומא מוזכר עניין הרגילות באופן החיובי בגמרא וברש"י, ובכך רש"י גם מרחיק את הסיפור מן השכל, שהיה רגיל והולך שם הרבה פעמים וכל פעם רצה אישה אחרת וגירשה אח"כ וזה מלמדנו שהמעשה לא היה כפשוטו.)ב(שתנשא כי הרי לא מדובר ברצון וחפץ ממש כי הרי יודעת שתתגרש, אלא מסכימה בגלל חשיבות הדבר. )ג( ליומא היא היא גם מסכת יומא העוסקת בחשיבות של יום אחד יומא דיום הכיפורים. )ד( ותצא לאחר מכן כפי שגם באישה המתקינים לכהן גדול. )ה(מאחר ולא הוזכר כאן ענין הולדת הילדים כלל כי הרי רק מדברים בעצם ענין הנישואין והכניסה ללא ביאה הוצרך לפרש יותר דבר זה, משא"כ ביבמות לא הוצרך להסביר הדבר הפשוט שהרי הסוגיה מתחילה בזה שבא על כמה נשים וכו', )ו( לא האריך כי הרי באמת כאן לא מדובר בביאה ממש ובהולדת ילדים. )ז( כתב מיום שנתרצית שהוא רק לשון של הסכמה, וגם לא כתב שנתרצתה מפני שלא מדובר על אחת ידועה שהסכימה, וכפי שנאמר לעיל אות )ב( שזה לא ממשה רצונה כי הרי יודעת שעל פי רוב יגרשה, וזה רק ברעיון כפי שנסביר בהמשך, וכתב ראתה דם ולא פירסה נדה, ובלשון זה כתב גם רש"י גבי פרישת הכהן גדול )בדף ד ע"א( לטומאת ביתו .שמא אם יזקק לאשתו ותראה דם בשעת ביאה ונמצא טמא שבעת ימים כמשפט בועל נדה ולא יכול לעבוד ביום הכפורים: )ח( רמז שלא כתב הסבר על כך כפי שיוסבר בהמשך שלא באמת נצרכו לכך רב ורב נחמן. )ט(הרחיב בדבר שגם כאן בכהן גדול הרעיון שיהיה נשוי כי הנשוי אינו מתאוה לדבר עבירה, ואף הסברו של ר"י כאן בתוספות שהנשוי אשה אחרת אף כונס ומייחד בנידתה ואין חשש, כך גם אולי הכה"ג הנשוי כבר אישה, יכולה להיות השניה בנידתה ויוכל לכונסה. ביבמות רש"י יותר מקרב את סיפור זה לשפת המעשה שענין המסכתא הוא בילדים הנולדים שמקימים שם ליבם, ולאחר שהגמרא מביאה את דברי רבי אליעזר בן יעקב שאלה איך יתכן שרב ורב נחמן נהגו להיפך, והדברים מחוורים ומוסברים בדברי רש"י. )א( לא כתב היה רגיל לילך כי במסכת יבמות מובא הלשון רגיל באופן השלילי בדרך כלל )סג ע"ב( כי בתואר אשה יפה רבים הושחתו ועצומים כל הרוגיה רבים היו פצעי רוכל המרגילים לדבר ערוה ועוד, וגם יתכן שרק פעם אחד הכריזו זאת כשהזדמן להם פעם ראשונה להגיע למקום זה. )ב( כתב שחפצה להינשא שהרי אין מגרשה והיה מתעכב שם כל פעם שמגיע לכמה ימים, ואותה שחפצה בפעם הראשונה נשארה אשתו באותו המקום. )ג( ולכן כתב לימים שאתעכב כאן והכוונה גם לכל פעם מהיום והלאה. )ד( לא כיוונו לגרשה וכפי דברי רבי אליעזר בן יעקב. )ה(נכתב למעלה.)ו( האריך בדבר בעניין פקיעי שמייהו בילדים הנקראים על שם אבותיהם והיא היא הרעיון של היבום נושא המסכתא. )ז( כתב שנתפייסה שהוא יותר לשון מוכיח על רצון לאישות ועניני ביאה מלשון של רצון והסכמה סתם, וכדין הבא על האישה צריך קודם לפייסה בדברים וכו', ולשון זה מתייחס לאותה אחת שחפצה, והיות ומדובר בנישואין ממש כתב פירסה נידה והוא לשון שרש"י נוקט בו עוד הפעם במסכת זו בסמיכות בדף לד ע"א בד"ה ומאן האי תנא...ועדיין רחל זו מותרת לראובן בעלה פירסה נדה מיגו דאיתוסף איסור עלה לגבי בעלה משום נדה איתוסף בה נמי איסור לגבי שמעון הרי איסור מוסיף : ומשום חימוד אז בשעה שנתפייסה פירסה נידה, ולמעשה יכל להיות אף לא בשעת חימוד שמא אותה נערה שחפצה בו אורח בזמנו בא והיא בנידתה. )ח( הסביר הדבר לקרב איך היה המעשה לפרטיו. )ט( לא כתב מזה כלל דהרי לכאורה מדובר באמת בכמה ימים שמתעכב ולפיכך יכול גם להמתין ולנושאה אחר שתיטהר כי הרי נקט לשון פרסה נידה ולאו דווקא רק ראיית דם פעם אחת ויתכן שזה גם היה אורח בזמנו וממילא צריך להמתין לנושאה. בשני המקומות רש"י לא פירש את מאמר הגמרא דאמר מר אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו, שרש"י מפרש זאת ביומא פעמיים בדף ס"ז ע"א ובדף ע"ד ע"ב, ובוודאי רמז בשתיקתתו שאין להבין כפשוטו את ענין פת בסלו של הכהן גדול ביום הכיפורים ושל גדולי עולם אלו שקדושתו של רב כפי דאיתא בספר האורה לרש"י על עשרה מילי דחסידותא שנהג. כל הדברים והשינויים האלו בין המסכתות, הנעים ביומא לריחוק ממש מכדי הסתברות שהיה מעשה כזה יכול להיות ועד למסכת יבמות שהמעשה מתקבל יותר על הדעת, ירמזון שבאמת זה לא הסיפור האמיתי שהיה כאן וכולו משל היה, ורק הסיבה שמביאים זאת בגמרא להאיר ולהסביר דרך המעשה הדברים הנלמדים מכך ומהאפשרויות שיכול להיות ולהתקיים מעשה כזה, ובאמת מדובר בשני קדושי עליון אלו שבאו להכריז הכרזה כדברי תוכחה ותיקון לשני מקומות אלו דרשיר ושכנציב, והם היו ראויים באמת להיות המוכיחים בשער מנסיונם ודרכם. לשניהם הייתה אישה קשה, - על אשתו של רב מסופר באותה מסכתא ביבמות )דף סג.( רב הוה מיפטר מרבי חייא אמר ליה רחמנא ליצלך ממידי דקשה ממותא ומי איכא מידי דקשה ממותא נפק דק ואשכח }קהלת ז-כו{ ומוצא אני מר ממות את האשה וגו' רב הוה קא מצערא ליה דביתהו כי אמר לה עבידי לי טלופחי עבדא ליה חימצי חימצי עבדא ליה טלופחי כי גדל חייא בריה אפיך לה אמר ליה איעליא לך אמך אמר ליה אנא הוא דקא אפיכנא לה אמר ליה היינו דקא אמרי אינשי דנפיק מינך טעמא מלפך את לא תעביד הכי שנאמר }ירמיה ט-ד{ למדו לשונם דבר שקר העוה וגו' רבי חייא הוה קא מצערא ליה דביתהו כי הוה משכח מידי צייר ליה בסודריה ומייתי ניהלה אמר ליה רב והא קא מצערא ליה למר א''ל דיינו שמגדלות בנינו ומצילות אותנו מן החטא, ומסביר רש"י מן החטא .הרהור עבירה : רב הוא גם זה שטבע את האימרה הידועה ארבעים יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, ואף שהייתה לו אישה קשה לא גירשה כי הבין שזו היא ההכרזה. ובמסכת בבא בתרא )דף קס"ד ע"ב( אמר רב עמרם אמר רב שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום הרהור עבירה ועיון תפלה ולשון הרע לשון הרע סלקא דעתך אלא אבק לשון הרע אמר רב יהודה אמר רב רוב בגזל ומיעוט בעריות והכל בלשון הרע בלשון הרע סלקא דעתך אלא אבק לשון הרע, ובודאי על עצמו נזהר בכך מאוד. על ילתא אשתו של רב נחמן מסופר במסכת ברכות )דף נא ע"ב( עולא אקלע לבי רב נחמן כריך ריפתא בריך ברכת מזונא יהב ליה כסא דברכתא לרב נחמן א''ל רב נחמן לישדר מר כסא דברכתא לילתא א''ל הכי א''ר יוחנן אין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר }דברים ז-יג{ וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך תניא נמי הכי ר' נתן אומר מנין שאין פרי בטנה של אשה מתברך אלא מפרי בטנו של איש שנאמר וברך פרי בטנך פרי בטנה לא נאמר אלא פרי בטנך אדהכי שמעה ילתא קמה בזיהרא ועלתה לבי חמרא ותברא ד' מאה דני דחמרא א''ל רב נחמן נשדר לה מר כסא אחרינא שלח לה כל האי נבגא דברכתא היא שלחה ליה ממהדורי מילי ומסמרטוטי כלמי וברש"י שמעה ילתא. שלא ישגר לה כוס של ברכה: קמה בזיהרא. עמדה בכעס: כל האי נבגא דברכתא היא. כל יין שבחבית ככוס של ברכה הוא שתי ממנו: נבגא. כוס כמו לשתי מר אנבגא: ממהדורי מילי. ממחזירי בעיירות ירבו תמיד דברים: ומסמרטוטי כלמי. וממשחקי בגדים בלויים וממורטים ירבו כנים. כנים מתרגמי' כלמתא: על דרשיר לא נמצא בגמרא כלום אבל כנראה מדובר באותו סגנון של אנשי שכנציב, וכך נאמר במסכת פסחים )דף קיב:( ארבעה  וחכמה ודעת בנשים, וממילא הם לא דבקו והחזיקו בנישואין או שלא רצו להינשא כלל, ועל כן שלחו להם רב ורב נחמן את ההכרזה הזו, כלומר תסתכלו עלינו שאף שיש לנו אישה קשה אנו יודעים שזה והמגן התריס והמגן להינצל מעבירה והרהור עבירה מעצם להיות נשוי.

נכתב על ידי אהרן פרנקיל-תאומים מאנטריאל com.gmail@8

*Editors Note: Rabbi Frankel a sofer mumcha arrived a number of years ago from israel is famous for his divrey torah, incredible diyukim in the loshon hazahav of Rashi

 

0
0
0
s2smodern